פירוש המילה ג’ו-ג’וטסו: ג’ו – “עדין”/”רך” , ג’יטסו – “טכניקה” ומכאן נגזר המושג “טכניקה עדינה” או “טכניקה רכה”. יסוד הפילוסופיה של אמנות לחימה זו השמת דגש על ניצול כוחו ותנועתו של היריב. שיטה זו של אומנויות לחימה כוללת כישורים רבים: טכניקת אסירת ונעילת מפרקים. טכניקת הטלה לקרקע וחיסול היריב. בעיטות והצלפת ידיים. שימוש בכלי נשק: סכין, חרב ומקל כישורי החייאה. גיו- גיטסו נחשבת לאומנויות הלחימה של הסמוראי. בתקופה הפאודלית של יפן במאה השביעית, תקופת שלטונו של הקיסר היפני, היו הסמוראים כוח מדכא ומגן אשר שלט בכל הנעשה בממלכת הקיסר. סמוראים אלו שלטו בכל כישורי הג’ו- גיטסו. למרות שעיקר התמחותו של הסמוראי בחרב, הוא פיתח את טכניקת הג’ו- גיטסו להכנעת יריביו (השימוש בחרב נאסר בשנת 1876). את שלבי התפתחות הג’ו- גיטסו ניתן לחלק לשלוש תקופות: המאה השביעית: בה נבנה הדגם הבסיסי של השיטה. המאה ה-16, 17: היו תור הזהב לאומנויות לחימה ביפן, בפרט לאומנויות לחימה בידיים ריקות. תקופה בה הג’ו- גיטסו הותאם למצב החדש, הפסקת המלחמות הגדולות ביפן. הג’ו- גיטסו קיבל סגנון תנועתי יותר וניבנו שיטות חדשות, משופרות, המבוססות על השיטות הישנות. המאה העשרים: המאסטרים ברחבי העולם התאימו את שיטת הלחימה הזו לתקופה המודרנית ולנוחיותם. הג’ודו פותח בידי פרופסור גיגורו קאנו ב-1882. שיטת לחימה זו מבוססת על: הנפות, השלכות ותפיסות. האייקידו פותח בידי מוריהיי אואשיבה. שיטת האייקידו הדוגלת בקיומה של הרמוניה בין הגוף לנפש.

“ג’ו ג’וטסו” הנו שם כולל לאמנויות לחימה בהן עשו שימוש הסמוראים. שיטות ג’ו ג’וטסו שונות הן המקור לג’ודו, לאייקידו ולג’ו ג’יטסו ברזילאי. ראוי להבדיל בין הג’ו ג’וטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי “איש הצבא”, ובין הנין ג’וטסו, שיטת לחימתם של הנינג’ה – “סוכני החרש”, “המרגלים” ו”אנשי הלוחמה הזעירה”, בתקופה הפיאודלית ביפן.
“אמנות עדינה” מעבירה את הרעיון המרכזי שמאחורי שניהם הג’יו ג’יטסו היפני והג’יו ג’יטסו ישראלי – הרעיון של שימוש בכוח בצורה היעילה ביותר האפשרית. לא להתנגד כוח בכח, אלא להשתמש בטכניקה יעילה בצורה אינטליגנטית כדי להתגבר על תוקפנות. זוהי ליבת הפילוסופית של הג’יו ג’יטסו, אדם קטן יכול בקלות להביס אדם גדול יותר וחזק יותר.

במבט על ההיסטוריה של אומנות מרתקת זו, ניתן ללמוד כי למעשה שורשיה של אומנות זו אינם ברורים להבדיל מאמנויות לחימה אחרות כמו קרטה, ג’ודו, אייקידו שיש להם אב מטווה דרך שממנו נוצרה השיטה, לג’ו-ג’וטסו אין מקור רשמי ברור להתפתחותה. הידע, הועבר ממורה לתלמיד תוך שיפור והפקת לקחים מן השטח, בדרך של לימוד כתורה שבעל פה מאב לבן בצורה סודית מישפחתית. כדי לנסות להבין את שורשי השיטה, אנו צריכים לדמיין את צורת לחימתם של הסמוראים. כלי הנשק המרכזי של הסמוראי הייתה החרב היפנית האגדית – קטאנה.תורת הלחימה בחרב נקראה – קן ג’וטסו טכניקת חרב. ולימדה שימוש נכון בחרב, שליפה וחיתוך מהיר ללא מעצורים. תנועות הלחימה היו מעגליות ונועדו ללחימה בטווח בינוני – טווח החרב. לעתים נתקלו סמוראים אלה במיקרים בהם לא יכול לשלוף את החרב מפאת הטווח הקצר, כך מבסיס הלחימה בחרב התפתחו טכניקות שונות ללחימה בטווח קצר ללא נשק המבוססות על תנועות מעגליות, יציאה מטווח התקפות היריב וניצול תנועתו כנגדו. עם השנים התפתחו בריחים וחניקות שנועדו לניטרול סופי ומיידי של התוקף. בכתבים עתיקים שנמצאו באזורים שונים בסין נראים תרשימי טכניקות שונות המזכירות את הטכניקות של הג’ו-ג’וטסו. מכאן שיש קשר הדוק בין אמנויות לחימה סיניות ובין אומנות הג’ו-ג’וטסו של הסמוראים. אומנות הג’ו-ג’וטסו נקראת גם “אומנות אם” כיוון שממנה צמחו והתפתחו שיטות לחימה אחרות, המבוססות על אותם עקרונות בסיסיים של ניצול תנועה וחוסר שימוש בכוח של המגן כנגד התוקף.