ג'ו ג'יטסו יפני

משמעות השם ג’ו-גיטסו : גו = רך, עדין גמיש = אמנות, טכניקה. כשרון. יסוד הפילוסופיה של אמנות לחימה זו השמת דגש על ניצול כוחו ותנועתו של היריב. שיטה זו של אומנויות לחימה כוללת כישורים רבים: טכניקת אסירת ונעילת מפרקים. טכניקת הטלה לקרקע וחיסול היריב. בעיטות והצלפת ידיים. שימוש בכלי נשק: סכין, חרב ומקל, כישורי החייאה.

הג’ו- גיטסו נחשבת לאומנויות הלחימה של הסמוראי. בתקופה הפאודלית של יפן במאה השביעית, תקופת שלטונו של הקיסר היפני, היו הסמוראים כוח מדכא ומגן אשר שלט בכל הנעשה בממלכת הקיסר. סמוראים אלו שלטו בכל כישורי הג’ו- גיטסו. למרות שעיקר התמחותו של הסמוראי בחרב, הוא פיתח את טכניקת הג’ו- גיטסו להכנעת יריביו (השימוש בחרב נאסר בשנת 1876). את שלבי התפתחות הג’ו- גיטסו ניתן לחלק לשלוש תקופות: המאה השביעית: בה נבנה הדגם הבסיסי של השיטה. המאה ה-16, 17: היו תור הזהב לאומנויות לחימה ביפן, בפרט לאומנויות לחימה בידיים ריקות. תקופה בה הג’ו- גיטסו הותאם למצב החדש, הפסקת המלחמות הגדולות ביפן. הג’ו- גיטסו קיבל סגנון תנועתי יותר וניבנו שיטות חדשות, משופרות, המבוססות על השיטות הישנות. המאה העשרים: המאסטרים ברחבי העולם התאימו את שיטת הלחימה הזו לתקופה המודרנית ולנוחיותם. הג’ודו פותח בידי פרופסור גיגורו קאנו ב-1882. שיטת לחימה זו מבוססת על: הנפות, השלכות ותפיסות. האייקידו פותח בידי מוריהיי אואשיבה. שיטת האייקידו הדוגלת בקיומה של הרמוניה בין הגוף לנפש.